מאבק כוח עם… אבזם?
אני מנסה לפתוח את אבזם מושב הבטיחות של בני בן השלוש, אבל הוא תקוע. ”אוף, למה זה כל הזמן קורה?” אני חושבת לעצמי. אני שומעת את עצמי חושבת: “אני פשוט לא מסוגלת להתמודד עם זה.”
אני עוצרת את עצמי ומנסחת מחדש: “לאבזם הזה אין השפעה עלי. הוא בסף הכל חפץ. כמובן שאני מסוגלת להתמודד איתו.”
הייתי כל כך קרובה לפלוט את המילים “אוף! אבזם מטופש!” ואני שמחה שלא עשיתי זאת—בני היה מקבל בדיוק את המסר שלא רציתי שיקבל: שחפץ דומם יכול להשפיע עלי.
דבר דומה קורה כשאוטובוס נכנס לתחנה ממש לפנינו. אבל הנהג לא השאיר מספיק מקום בשביל לסוע מסביב – הוא יכול היה בקלות להתקרב קצת יותר לתחנת כדי לתת לנו לעבור! עכשיו אנחנו צריכים לחכות.
אופס, נפלט לי צקצוק, אבל אני שומעת אותו ומשנה אותו לצקצוק לשון יחד עם שיר. אני לא רוצה שהילדים שלי יקבלו את המסר שלאוטובוס – או למצב – יש כוח עליי. לא האוטובוס ולא המצב ישלטו במצב הרוח וברווחה האישית שלי.
תסכולים קטנים חושפים דפוסים גדולים בחשיבה שלנו.
הרגעים הקטנים האלה עשויים להיראות חסרי משמעות, אבל הם למעשה הזדמנויות מצויינות לתרגל מודעות ושליטה עצמית. הילדים שלנו צופים באופן שבו אנו מתמודדים עם מצבים של אי נוחות ולומדים מהדוגמה שלנו כיצד מתאים להגיב לתסכולים הבלתי נמנעים של החיים.
אילו סיטואציות נוטים לעורר אצלך מחשבות של “אני לא יכול/ה להתמודד עם זה“? כיצד תוכל/י לנסח לעצמך מחדש כשתתמודד/י עם מצב דומה בעתיד?