מהאשמה לקבלה: איסוף מהספרייה
הסעתי את הבנים שלי בספרייה, והשארתי אותם שם. הסכמנו על השעה שאבוא לאסוף אותם, אבל לא ציינתי שאני רוצה שהם יצאו אליי החוצה—דבר שהייתי צריכה לעשות, בהתחשב בכך שהיו לי ילד בן 3 ותינוק איתי במכונית.
אז אני יושבת ברכב בחוץ, מחכה בזמן המיועד. השעה 18:00, ואז 18:05. אני ממש לא רוצה להוציא את הקטנים מהרכב כדי לקרוא לבנים לצאת! בראש, אני כבר מכינה את ההאשמות שלי: האם הם לא מבינים שאני כאן עם שני ילדים? מה שאני הולכת להגיד להם כשאני אראה אותם…
אבל אז אני שמה לב למחשבות שלי. ואני בוחרת לספר לעצמי נרטיב אחר, מחשבות אחרות. האמת שיכולתי להיות יותר ברורה, הרי אני ההורה בסופו של דבר. הם בסך הכל ילדים בני 10 ו-9. איך אני יכולה לצפות מהם פשוט לדעת? ואיך אני יודעת בבירור שהם לא חשבו מעצמם לצאת, אבל יצאו דרך היציאה השנייה ופספסנו זה את זה? או שהם החליטו לחכות לי בפנים כי הם מודעים לכך שאנחנו עלולים לפספס זה את זה אם הם יצאו מהיציאה השנייה?
אני משלימה עם שלוש תובנות:
- הם רק ילדים
- יכולתי וצריכה הייתי לנהוג מראש אחרת ולהגדיר להם בדיוק מה לעשות. זה היה בשליטה שלי.
- עכשיו אני הולכת להוציא פעוט עייף ותינוק מהמכונית, לעלות במדרגות, להיכנס לספרייה, לרדת חזרה, ולהכניס אותם שוב למכונית. ואני לא מתקרבנת בכך שאני צריכה לעבור את זה. עברתי אתגרים גדולים יותר, זה בטוח. זה משהו שאני יכולה להתמודד איתו.
הנרטיב החדש הזה משנה לגמרי את המציאות שלי. הוא משנה את הרגש שלי, את רמות הלחץ, ואפילו את הצורה בה אני ניגשת לבנים כשאני רואה אותם אכן מחכים לי בספריה. יכולתי לחייך אליהם חיוך אמיתי ורגוע ולהיות אותה האמא הסבלנית שאני רוצה להיות.
הציפיות שלנו יוצרות לעתים קרובות תסכולים מיותרים. קבלת המציאות באופן שמשרת אותנו—לא כפי שאנחנו חושבים שהיא צריכה להיות—יכולה לשנות הכל.
איזו ציפייה יוצרת תסכול בהורות שלך? איך שינוי הנרטיב ולקיחת אחריות על מה שיש לך שליטה עשויות לשנות את תפיסת המציאות שלך?