ניסוח מחדש של מטרדים: סיפור תיק בית הספר
בני בן ה-10 השאיר את הילקוט שלו על הספה. שוב. הוא עושה זאת כמעט על בסיס יומי. כמה מרגיז! הוא יודע היכן התיק אמור להיות והוא יודע שאנחנו מצפים ממנו לשים אותו במקום. איך הוא אי פעם ילמד את המיומנות החשובה של להיות אדם מאורגן?
אבל היום ניסיתי גישה אחרת. אמרתי בשובבות, “וואו, תודה ששמת אותו במקום!”
הבנתי שהוא לא עושה זאת כדי להרגיז אותי. כנראה שהוא באמת לא שם לב, או שהיה זקוק לדקה כדי להתאסף מחדש אחרי יום ארוך בבית הספר.
המילים שלי לא גרמו לו לקפוץ מהמקום ולשים את הילקוט במקום, אבל אני יודעת שכרגע העליתי את העניין למודעות שלו. ובפעם הבאה שהוא שם אותו במקום, הקפדתי לציין זאת: “שמתי לב ששמת אותו במקום בלי שביקשתי. תודה!”
האם זה פתר את הבעיה? האם זה גרם לו לשנות באופן עקבי את הדפוס שלו ויצר הרגל חדש? לא.
אבל השגתי ארבעה דברים מדהימים:
- לא הייתי בלחץ בגלל זה. כי מי אוהב להרגיש לחוץ?
- שמרתיעלהיחסיםבינינונעימים
- הוא שמר על הערך העצמי שלו
- העליתי למודעות שלו את מה ההתנהגות שאני מצפה ממנו.
לעתים קרובות השינויים הקטנים בגישה שלנו מניבים את התוצאות המשמעותיות ביותר במערכות היחסים שלנו.
לאיזה מטרד קטן תוכלי לגשת בצורה קצת שונה היום? מה יראה שונה אם תבחרי בסקרנות או שובבות במקום תסכול ורוגז?
בחירת המילים שלך כשאת בקצה
הייתי מותשת היום. דברים שבאופן רגיל לא מפריעים לי, היום הפריעו לי מאד. לא רציתי רעש, או בלגן או אנשים קטנים שדורשים את תשומת הלב שלי. הפתיל שלי היה קצר.
אנחנו שולחים המון מסרים לילדינו—במילים שיוצאות לנו מהפה, בשפת הגוף, במהירות, בעוצמה ובאינטונציה של הדיבור שלנו.
ברגע הזה, ידעתי שאני לא רוצה לתת לילדיי את המסר שהמצב הרגשי שלי הוא באשמתם או באחריותם לתקן.
היה לי מאתגר, אבל שמתי לב למילים שיצאו מפי. וידאתי שאני לא מעבירה מסר של האשמה. זה לא תפקידו של ילד להבטיח את רווחתו האישית של ההורה. הכתפיים שלו קטנות מדי לשאת עול כזה.
הילדים שלי רגישים מאוד למזג של אנשים אחרים. ואותה רגישות הופכת אותם גם לחדי הבחנה. הם ידעו שאני עייפה בלי שאמרתי להם. הם לא היו צריכים את הנטל של התחושה שזו אשמתם.
יכולתי לזהות את התוצאה של השליטה שלי– בכך שלא הנחתי את האחריות על המצב הרגשי שלי על בני בן ה-10, שמתי לב שהוא הצליח להבין לבד, ומתוך ביטחון ובחירה—לקח אחריות על אחיו הצעיר ושעשע אותו לזמן מה. אילו הייתי מתפרצת, יכול מאד להיות שהיה מתגונן או מרצה– וזה ממש לא מה שאני רוצה.
הילדים שלנו לא צריכים לשאת את משקל הרגשות שלנו. כשאנחנו לוקחים אחריות על הרגשות שלנו (וההתנהגויות שלנו), אנחנו נותנים לילדים מרחב להגיב באמפתיה במקום מתוך אחריות ותחושת אשמה.
איזה מסר לא מילולי את נוטה להעביר לילדים שלך ברגעים מאתגרים? איך לקיחת אחריות על מצבך הרגשי ביכולתה לשנות את הדינמיקה, להעצים ילד?