להישאר רגועה תוך כדי הסערה
היום בן השלוש שלי היה באחד מהתקפי הזעם הרציניים שלו. הוא בכה, דרש, וזה נמשך שעות. הדרישות שלו לא היו הגיוניות ולא ניתנות להשגה. ושום דבר שעשיתי לא הרגיע אותו.
ברגע הזה, הבנתי שהוא מחוץ ליכולת השליטה שלי—יכולתי לשלוט רק בעצמי.
קיבלתי החלטה מודעת שלא להסלים את המצב. למה? כי הסלמה לוקחת ממני את כל הכוח ונותן אותו… לילד בן שלוש. חוץ מזה, תחושת התסכול שבאה לעתים קרובות יחד עם התמודדות עם התנהגויות מאתגרות היא ממש לא נעימה ואני רוצה לוותר עליה– אני אישית מעדיפה להרגיש רגועה.
זיהיתי שתי גישות אפשריות:
- לעבוד קוגניטיבית: אני יכולה לשלוט בפרשנות שלי של המצב. לשנות את הנרטיב שלי, ממחשבות כמו: “אני לא מסוגלת להתמודד עם זה! למה זה תמיד קורה לי?” למחשבות שמשרתות אותי טוב יותר: ”הוא בסך הכל ילד בן שלוש. הוא יתגבר על זה בסופו של דבר. עברתי דברים מאתגרים יותר. הוא לא במצוקה אמיתית, הוא פשוט לא מווסת. זה לא אישי. וזה לא אומר שום דבר על ההורות שלי.” שינוי הנרטיב שלי משנה את הרגש ובסופו של דבר גם את האופן שבו אני מרגישה פיזית בגוף.
- לעבוד גופנית: לשים לב לאותות של הגוף שלי. מה אני מרגישה? לחץ? תסכול? כעס? מה אני יכולה לעשות כדי לגרום לעצמי להרגיש טוב יותר? לנשום? לזמזם? לשיר? אני יודעת שעל ידי שמירה על קור רוח יכולה להיות לי השפעה טובה יותר על מצבו הרגשי של בני – למרות שאני לא יודעת בוודאות שזה יקרה.
איננו יכולים לשלוט בהתנהגות של הילדים שלנו, אבל אנחנו בהחלט יכולים לשלוט על התגובות שלנו.
כל התקף זעם הוא זמני. אבל הצורה שבה אנחנו מתנהלים במהלך הסערות האלה מלמדת את ילדינו על ויסות רגשי.
מה הנרטיב שאת נוטה לחשוב ברגעים מאתגרים עם ילדייך? האם סיפור אחר יכול לשרת אותך טוב יותר?